1.

במסכת גיטין (לא, ב) מסופר על רב הונא ורב חסדא, שהיו משוחחים, מן הסתם בדברי תורה, ובתוך כדי הדברים, ראו מרחוק אדם בשם 'גניבא' צועד לעברם. אותו גניבא היה מוכר לכל כיהודי תלמיד חכם גדול, אך גם כאיש ריב ומדון. משום שתי התכונות הסותרות שהיו בו, החל ויכוח בין האמוראים. רב הונא הבין, שיש צורך לקום לכבודו משום שהוא 'גברא רבא', אדם גדול – תלמיד חכם. לעומתו רב חסדא טען: "מפני פלגא נקום?!" האם אנחנו נקום לחלוק כבוד לאדם, שהוא איש ריב ומדון, סכסכן, פלגן? לא, אנחנו לא נקום! בינתיים, בטרם הוכרעה השאלה לגביו, 'גניבא' כבר עמד בפניהם ושאל אותם: "במאי עסקיתו?" באיזו סוגיה עסקתם? והם ענו לו: "ברוחות", עסקנו ברוחות. "אהה," – אומר גניבא – "אם ברוחות עסקינן"… תיכף היה לו מה להגיד: ארבע רוחות נושבות בכל יום, בכל עת וכו'.

שאל ר' יעקב שמשון משיפיטובקה את הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל 'הנודע ביהודה', כיצד ייתכן, ששני האמוראים האלה הוציאו מהפה הקדוש והטהור שלהם דבר שלכאורה, אינו אמת? הם אמרו לו, שהם עסקו ברוחות בעוד שהוויכוח שהתחולל ביניהם היה – אם לקום או לא לקום מפניו.

2.

הגרסה המופיעה אצלנו במשנה בפרקי אבות (ג, י) היא: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". אמנם בתלמוד הירושלמי מופיעה גרסה הפוכה: "כל שרוח המקום נוחה הימנו, רוח הבריות נוחה הימנו" וכן להיפך. 

ההסבר הוא, שלשיטה הרווחת במסכת אבות, גם אם יש ביד האדם תורה ומצוות, כל זמן שאין רוח הבריות נוחה הימנו, איננו מחויבים בכבודו, ואילו לשיטה המובאת בירושלמי, היות שרוח המקום נוחה הימנו, בהכרח שרוח הבריות נוחה הימנו. לפיכך אנו חייבים בכבודו.

לאור דברי המשנה פירש 'הנודע ביהודה', שרב הונא ורב חסדא באמת התעסקו בסוגיית הרוחות. אך הנידון לא היה לגבי רוחות השמיים, כפי שהבין גניבא, אלא שורש המחלוקת ביניהם היה בעניין הרוחות – רוח המקום ורוח הבריות. שהרי אותו 'גניבא', רוח המקום הייתה צריכה להיות נוחה הימנו, מכיוון שהיה תלמיד חכם גדול. לעומת זאת, רוח הבריות לא הייתה נוחה הימנו, משום שהיה מחולל ריב ומסכסך בין הבריות. נמצא, שהתשובה המתוחכמת של רב הונא ורב חסדא הייתה תשובה, שאינה חוטאת לאמת.

3.

בפרשת השבוע משה רבנו מבקש מהקב"ה בקשה מיוחדת בנוגע לעתיד הנהגת עם ישראל: "יפקוד ד' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה." מפרש רש"י: "למה נאמר? אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהן מנהיג, שיהא סובל כל אחד ואחד".

העיר סבי הגדול, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, כי יש לשים לב ולבחון את הכינוי המעניין – 'אלוקי הרוחות'. והאם יש קשר בינו לבין התבטאות הפסוק לגבי יהושע בן נון: "איש אשר רוח בו".

על פי המעשה, המוזכר לעיל, העלה רעיון לפיו פה, בפרשת פנחס, בשעה שהשם כרת עם פנחס ברית שלום, הבין משה רבנו, שאולי פנחס הוא שעתיד לרשת אותו ולהיות המנהיג של עם ישראל. החשש של משה היה, שפנחס, לרום מעלתו וקדושתו, אינו האדם המתאים ל"הלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שכן הקנאות שלו, אולי לא נוחה לכל אחד ואחד. לכך ביקש מ'אלוקי הרוחות': תן לנו מנהיג, אשר שתי הרוחות ישלימו אותו – גם רוח המקום וגם רוח הבריות. 

נענה הקב"ה ואמר: "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו", הוא האיש שיכול למזג את הרוחות כולן, הוא נוח לכולם – נוח למקום ונוח לעם.